למה את לא כותבת??
רב חיי חייתי בתחושה שאני ליד, שאני פוטנציאל לא ממומש. וזאת תחושה די מחורבנת.
בקיצור גדול ומחשש להאריך בדברים, אפשר להגיד שהתחושה הזו השתנתה כשהתחלתי לעצב תכשיטים. שם הרגשתי שאני בבית, שאני יוצרת, בודקת וממציאה את עצמי בכמה מישורים. מבקרת את התהליך שלי, מנסה להבין מה צריך לחזק ולאן ארצה להגיע עם זה כשאהיה גדולה. אני זוכרת את אחת המכירות הביתיות הראשונות שעשיתי אצל ההורים שלי ואנשים פשוט לא הפסיקו להגיע! הייתי מופתעת ואחוזת התרגשות. הרי אין דבר משמח ומספק יותר מלהגיש את עצמך לעולם, להיראות.
וכשהעולם אוהב את מה שאתה עושה, זו פשוט הרגשה עילאית.
אז נכון שלא כל העולם אהב את מה שעשיתי, ובטח לא תמיד. אבל באופן כללי, התחושה הזאת שאני נמצאת במקום שלי, עשתה את כל ההבדל. התשוקה שלי לדבר בערה בי!
ואז התחלתי לכתוב על הפריטים שלי. רק כי הייתי חייבת לשווק. ואני ושיווק, איך לומר, מעולם לא צעדנו שלובי זרוע. זה היה ממני והלאה. לכתוב "יקירה, אשמח אם תגיעי למכירה המהממת שלי, יהיה מוש", זה לא ממש אני ומצד שני, אני צריכה להנגיש את עצמי. אז פשוט התחלתי. וזה נבע ממני, הרי תמיד אהבתי לכתוב. אבל עכשיו גם הבנתי שאין מעלי בוס שיגיד לי נו נו נו, איך את מדברת? הבנתי שאני יכולה לדבר על מה שבא לי ולא להחביא את עצמי אלא להיפך. להביא את מה שקצת מוזר או שונה אצלי אל קדמת הבמה. להתבטא איך שפחות נהוג להתבטא במדיה המצוחצחת, היפה והנכונה. להסתלבט, לא לקחת את עצמי ברצינות תהומית.
ככה יצא שבסוף תהליך העבודה על שרשרת מסוימת, אני מאנישה אותה וממציאה לה סיפור ואפילו מאיירת לה דמות.
אבל מאז יש לי בעיה חדשה. יודעים מה?
שלפעמים אנשים אומרים לי שאני פוטנציאל לא ממומש.
אז הא לכם אותם אנשים שרמזו לי בעדינות מפוקפקת שעדיף לי להתרכז במילים במקום בעיצוב, אני גם וגם. תפסיקו לשאול אותי למה אני לא כותבת או מתי אוציא משהו משל עצמי. מצאתי איך לעשות את זה.
מלבד סיפורי השרשראות שלי אני אכתוב ממש כאן, באתר שלי. יעני בלוג. על מה? על מה שבא. על כל מיני, על דברים תפלים, על זוטות, על ריבים בין השרשראות שלי, על פליטות הפה של אמיליה והדרמות של ניקֵה מול האקס שלה. כאלה.
עכשיו נראה אותכם פוצים פה. אגב, אתם מוזמנים ליהנות רק מדבר אחד שאני עושה (במקרה הטוב). אבל אם בטעות תתחברו גם לתכשיטים שלי וגם לכתיבה, אני בכלל אהיה ממומשת.
ושמחה.
